11,000 ספורטאים מתחרים מדי 4 שנים במשחקים האולימפיים. מדובר ב-11,000 שגרירים שביכולתם להציב את הדגל שלהם במקום הכי נוצץ שיש - בראש הפודיום - ועל ידי כך לשים את המדינה על המפה. האתלטית הדומיננטית, השחיינית שזכתה לכבוד מהדיקטטור, האצן שהגשים את חלומם של רבים, השגריר של נמיביה, סנסציית הענק בבריכה ואפילו הוקי שדה. אלה הספורטאים שהפכו בזכות המשחקים האולימפיים לקדושים במדינותיהם וסוחבים אותן עד היום על הגב.

מריה מוטולה (מוזמביק)
מדליות: 2
אחוז מסך המדליות של המדינה: 100%

בדומה לאוצרות הטבע (זהב, נפט, אבני חן ועוד), במשך עשורים רבים התרגלו במוזמביק לספק את אוצרות הטבע הספורטיביים שלהם לפורטוגל, כאשר הדוגמה המוכרת ביותר היא אוזביו ("היהלום השחור"), הכוכב האגדי שהוביל את הפורטוגזים במונדיאל 1966. ב-1993 פרצה לתודעה הספורטאית הגדולה ביותר בתולדות מוזמביק ואחת האתלטיות הגדולות ב-30 השנים האחרונות. מריה דה לורדס מוטולה הייתה במשך כעשור השליטה הכמעט-בלעדית בריצה ל-800 מטרים והתקווה היחידה של הספורט במוזמביק - והתקווה הזו לא עוברת לפורטוגל בעד שום הון שבעולם.

מוטולה עלתה לגדולה עם מדליית זהב ותואר אלופת העולם בשטוטגרט ב-1993 וכעבור שלוש שנים גם הביאה מדליה ראשונה למדינה האפריקאית - ארד באטלנטה. רק סווטלנה מסטרקובה הרוסייה והגיבורה הקובנית אנה פידליה קירוט הקדימו אותה. 4 שנים אחר כך הגיע רגע השיא - מדליית זהב בסידני 2000 לאחר ניצחון גדול בקרב המותח בגמר על סטפאני גראף האוסטרית וקלי הולמס הבריטית. מוטולה הביאה גאווה לא רק לציבור במוזמביק אלא ליבשת כולה. מוטולה, הזכורה בעיקר בגלל הפיניש המדהים שלה, המשיכה לשלוט בריצה ל-800 מטרים גם בשנים הבאות עם מדליות באליפויות העולם באדמונטון ב-2001 ובפאריס ב-2003. בשנים לאחר מכן היא איבדה את ההגמוניה, אך עדיין הגיעה לגמרים באתונה (רביעית) ובבייג'ין בגיל 36 (חמישית) ובכך השלימה 6 הופעות רצופות במשחקים האולימפיים על פני 20 שנה. אגב, אחרי הפרישה היא עברה לשחק כדורגל מקצועני במדינה והגיעה לנבחרת. לתשומת ליבו של אוסיין בולט - וז'וזה מוריניו.

על האוצר הזה אף אחד לא הסכים לוותר. מוטולה (gettyimages)

אנתוני נסטי (סורינאם)
מדליות: 2
אחוז מסך המדליות של המדינה: 100%

תחת ההגדרה למילה "סנסציה" במילון תוכלו למצוא את הזכייה של יוון ביורו 2004, של הפועל רמת גן בגביע המדינה (פעמיים) ואת תמונתו של אנתוני נסטי, המדליסט היחיד מהמדינה הקטנה שבדרום אמריקה לא ממש סופרים.

במשחקים האולימפיים בסיאול, אנתוני נסטי, שהתאמן במשך 4 שנים בארה"ב, זינק לגמר ה-100 מטרים פרפר במטרה להיאבק על מקום בפודיום ולעשות היסטוריה. תהיו בטוחים שגם הוא לא האמין שהנגיעה שלו בקיר תסדר לו מדליית זהב, שיא אולימפי וניצחון דרמטי במאית השנייה על אחד השחיינים הגדולים בכל הזמנים - מאט ביונדי האמריקאי, שזכה ב-7 מדליות בסיאול, 5 מהן מזהב.

ביונדי הוביל מהפתיחה והוביל בפער גדול בעשרים המטרים האחרונים של המשחה, אלא שאז השחיין הסורינאמי בן ה-21 התפוצץ. נסטי סגר את הפער בכל תנועה ובנגיעה האחרונה בקיר - ממש כמו במהפך המדהים של מייקל פלפס מול מילורד צ'אביץ' ב-2008 - עקף את ביונדי בדרך לזהב ולשיא נדיר. נסטי עוד זכה בזהב ב-100 פרפר באליפות העולם ב-1991 ולקח מדליית ארד אולימפית בברצלונה כעבור שנה. 28 שנים אחרי סיאול ובסורינאם עדיין ממתינים לנסטי הבא. בעצם, גם פיוז טי יתקבל בשמחה.

הפועל רמת גן של השחייה האולימפית. אנתוני נסטי (gettyimages)

פרנקי פרדריקס (נמיביה)
מדליות: 4
אחוז מסך המדליות של המדינה: 100%

אמנם אוסיין בולט הביא את ריצת ה-100 לשיאים דמיוניים, אבל גם שנות ה-90 היו שנות הזוהר של הריצה המפורסמת. דונובן ביילי, אטו בולדון, לינפורד כריסטי, דניס מיצ'ל, לירוי בורל, ברוני סורין ומוריס גרין היו רק חלק מהשמות שהתגלגלו לנו על הלשון בכל משחקים אולימפיים או אליפות עולם. באותה רשימה כיכב כמובן גם פרנקי פרדריקס, השגריר הספורטיבי היחיד של נמיביה.

פרדריקס נתן פייט בכל ריצה ולכל אחד ותמיד הביא סגנון יפה וזקוף בריצה לצד חינניות מחוץ למסלול. פרנקי פרדריקס העלה את נמיביה למפה עם 4 מדליות אולימפיות, כולן מכסף. השתיים הראשונות הגיעו בריצות ל-100 ו-200 מטרים בברצלונה '92 והשתיים האחרות באותו מודל כעבור 4 שנים. בברצלונה פרדריקס נכנע ללינפורד כריסטי ומייקל מארש ובאטלנטה הוא נכנע רק לשני שיאי עולם אדירים - 9.84 שניות של דונובן ביילי ב-100 ו-19.32 שניות בניצחון עוצר הנשימה של מייקל ג'ונסון בגמר ה-200.

ההישג הגדול ביותר שלו היה מדליית הזהב ב-200 מ' באליפות העולם באתלטיקה ב-1993. פרדריקס, שגריר של נמיביה על המסלול, משמש עד היום בתפקיד הפנים של הספורט הנמיבי - במסגרת עבודתו כחבר הוועד האולימפי הבינלאומי.

פרדריקס ופניו ביילי עם שיא עולם ענק (gettyimages)

קירסטי קובנטרי (זימבבואה)
מדליות: 7
אחוז מסך המדליות של המדינה: 87.5%

"ילדת הזהב". כך כינה השליט האוטוריטארי הנצחי של זימבבואה רוברט מוגאבה את קירסטי קובנטרי לאחר ההופעה הנהדרת שלה במשחקים האולימפיים בבייג'ין. קובנטרי נחשבת לאחת השחייניות המרשימות ביותר בעשור הקודם בזכות שליטה אבסולוטית במקצי הגב ודומיננטיות במקצה ל-200 מטרים מעורב אישי.

כמו שחייניות ושחיינים רבים, גם קובנטרי חייבת את הצלחתה למכללות בארה"ב, אך תמיד ייצגה בגאווה את זימבבואה. את דרכה לתואר הספורטאית האולימפית האפריקאית המעוטרת ביותר בהיסטוריה, החלה קובנטרי באתונה 2004 עם מדליית זהב ב-200 מטרים גב לצד מדליית כסף (100 גב) וארד (200 מעורב). בבריכת "הקובייה" בבייג'ין היא חגגה עם מדליית זהב שנייה ברציפות ב-200 גב ו-3 מדליות כסף. להישגים האולימפיים שלה צריך להוסיף 8 מדליות מאליפויות עולם בבריכות ארוכות. אפילו מוגאבה ידע לתת לה כבוד.

קובנטרי יודעת שההצלחה שלה סייעה לאחד, ולו לרגע, את השסע הגדול במדינה בין לבנים לשחורים. "שמתי את המדינה על המפה הבינלאומית וזה כבוד גדול. להצלחה שלי הייתה השפעה רבה על זימבבואה והיא חיברה בין אנשים. זה משמעותי", העידה השחיינית.

ילדת הזהב של מוגאבה. קובנטרי (gettyimages)

נבחרת פקיסטן (הוקי שדה)
מדליות: 8
אחוז מסך המדליות של המדינה: 80%

פקיסטן היא לא רק המדינה שבשטחה נתפס הטרוריסט אוסמה בן לאדן או שזו שנמצאת בסכסוך נפיץ עם הודו, אלא מעצמת הוקי שדה, לא פחות. בין 1956 ל-1992 הנבחרת הפקיסטנית (גברים כמובן) עלתה על הפודיום האולימפי 8 פעמים, כאשר גולת הכותרת - מדליות זהב ברומא 1960, מקסיקו סיטי 1968 ובלוס אנג'לס ב-1984 אחרי 1:2 בגמר על מערב גרמניה. הרשימה כוללת גם 3 מדליות כסף ו-2 מדליות ארד.

במשך למעלה מחמישה עשורים, במשחקים האולימפיים התרגלו לראות את נבחרת פקיסטן מגיעה לשלבי ההכרעה בטורניר האולימפי. המדליה האחרונה (ארד) אמנם הגיעה בברצלונה ב-1992, לפני 24 שנים, אך בסידני הפקיסטנים נכנעו בקרב על הארד וכעבור 4 שנים באתונה סיימו במקום החמישי. בשנים האחרונות חלה הידרדרות במצב הנבחרת הפקיסטנית, שלא רק שלא עלתה לאליפות העולם ב-2014, אלא שבפעם הראשונה מאז 1936 היא כלל לא העפילה לריו.

פליקס סאנצ'ס (הרפובליקה הדומיניקנית)
מדליות: 2
אחוז מסך המדליות של המדינה: 33%

פליקס סאנצ'ס הוא הספורטאי הגדול ביותר שיצא מהרפובליקה הדומיניקאנית. רץ ה-400 מטרים משוכות שלט ללא עוררין בענף עם זהב אולימפי באתונה ב-2004 ושתי מדליות זהב רצופות באליפויות העולם ב-2001 ו-2003. עם זאת, סאנצ'ס הוא התגשמות החלום של כל ספורטאי על שמגיע לשלהי הקריירה - לכבוש עוד פעם אחת את הפסגה העולמית.

אחרי 8 שנים קשות בהן נאלץ להתמודד עם סדרת פציעות, משבר מנטאלי בעקבות מות סבתו וכמובן - עייפות החומר, הגיע סאנצ'ס למשחקים האולימפיים במטרה אחת ויחידה - להישטף עוד פעם אחת באור הזרקורים על הבמה הגדולה בעולם. "היו כל כך הרבה שנים שבכיתי במכונית בדרך לאימונים רק מעצם המחשבה של זכייה אחת נוספת בזהב אולימפי. עשיתי את הבלתי אפשרי", סיפר בעבר סאנצ'ס, שפרץ בבכי ברגע שעלה על הפודיום.

האצן הקדיש את הניצחון בלונדון לסבתו ושלף את תמונתה ממספר החזה שלו לאחר הניצחון באחד הרגעים היפים של המשחקים הקודמים. האלוף האולימפי של הרפובליקה הדומיניקאנית שוב סיפק לאומה שלמה סיבה לגאווה גדולה. לפני 3 חודשים, כשהבין סאנצ'ס שאין לו מה למכור (הפעם באמת) בריו, הוא העדיף לתלות סופית את הנעליים ולפרוש.

זהב ראשון, רומא 1960. האימפריה הפקיסטנית (gettyimages)

סאנצ'ס. אין משוכה שהוא לא עבר (gettyimages)

אחד בשביל כולם: אלה שזכו למען מדינה שלמה

יש ספורטאים אולימפיים, ויש כאלה שסוחבים מדינה שלמה על הכתפיים. מהשגריר של נמיביה ועד השחיינית שניצחה בשביל הדיקטטור. המדליסטים ששמו עם שלם על המפה