בא מלמטה: ששון אלוף ללא קשר לזכייה בארד

עם הר שרירים ולב ענק, הג'ודאי תמיד נשאר צנוע. על האיש ששימח מדינה

יניב בן חקון  13.08.16 - 10:49
תחילת כתבה

שבוע לפני חנוכה האחרון. באגף הספורט של עיריית ירושלים החליטו לעשות קצת שמח למאושפזים במחלקת הילדים של שערי צדק. "יניב, אני צריך שתפיק ותארגן את המפגש", אמר לי משה רנד, "מעבר למתנות, אטרקציות וסופגניות, חייבים שתהיה לנו נבחרת מכובדת של ספורטאים ירושלמים".

הכי קל, ולבטח גם הכי נכון תקשורתית, היה להביא כמה כדורגלנים (רצוי מבית"ר) ולחזק אותם בליאור אליהו אחד אדום וגבוה, אבל חשבנו אחרת. חשבנו שראוי לתת את הכבוד לכל הענפים, שראוי ללהק מגוון ספורטאים שישלימו את הפסיפס הירושלמי, ופנינו לכל אגודות הספורט בעיר.

פנינו ישירות לנציגים מכל קבוצת כדורגל ירושלמית, דיברנו עם הנהלת הפועל בכדורסל, הזמנו את מעופפי הפועל ירושלים בכדורעף, כיבדנו את אלכס אברבוך קופץ המוט האגדי, יצרנו קשר עם שחיינים אולימפיים מהפועל וכן הלאה. האמת שבמקרים כאלה רוב מוחלט של הספורטאים נעתרים ונרתמים למשימה, אלא שהפעם המשימה הייתה קשה יותר. לוח הזמנים היה צפוף, ועם או בלי קשר לא כולם היו זמינים. חלקם אף שהו בחו"ל והיו עסוקים בתחרויות קריטריון.

אחד מאותם ספורטאים היה אורי ששון. בן למשפחה שחיה ונושמת מזרנים, ולא בגלל שיש לה אחוזים בעמינח. בעוד האח הגדול אלון ניסה לעשות קאמבק בענף, אורי היה מרחק נגיעה מהכרטיס לריו. הג'ודואי הירושלמי חזר בדיוק מתחרות גראנד סלאם מוצלחת באירופה ונחת היישר אל מחנה אימונים בווינגייט. "אין בעיה", הוא השיב מבלי לחשוב פעמיים, "אני רק צריך לקבל אישור מהמאמן שלי אורן סמדג'ה".

סמדג'ה, שהיה בחו"ל באותם ימים, לא ממש היה זמין וחזר ארצה רק יומיים לפני הסיור. "לצערי יש להם שני אימונים באותו יום", הוא הודיע לי מיד כשנחת בבן גוריון, "אני מצטער, אבל אלה אימונים מורכבים עם כל הנבחרת". מבואס עד עומקי נשמתי חייגתי שוב לאדון ששון.

"מה קורה?", שאלתי ולא חיכיתי לתשובה, "יש לנו בעיה. הבנתי מאורן שיש לך שני אימונים באותו יום". ששון, שכאמור היה בשיא ההכנות בניסיון להגשים את החלום הגדול, לא חשב פעמיים. הוא ניתק את הטלפון וחזר אליי אחרי חמש דקות. "תהיה רגוע", הוא אמר, "סידרתי לי יום חופש".

ביום חמישי בבוקר הוא יצא מווינגייט והגיע ראשון לחנייה של שערי צדק. הר שרירים, עם עיניים טובות ולב ענק. מעט מבויש הוא צעד אחרי הכדורגלנים, עבר בין המאושפזים, חילק מתנות, סחב את הכדורים, פיזר סופגניות וחייך לכולם. מצד אחד נחבא אל הכלים, מצד שני לא הייתם רוצים להוציא אותו מהכלים. לא כל הילדים הכירו אותו.

למען האמת, רובם הצטלמו איתו מבלי לדעת במי מדובר. היום הם כבר יתלו את התמונות האלה בגאווה בחדר מעל המיטה. ללא קשר לאולימפיאדה, לקרב עם טדי רינר או לזכייה במדליה, עבור אותם הילדים האלה, אורי ששון היה ונשאר אלוף.

 

הדפס
אירועים ושידורים ריו 2016
בחירה לפי יום:
ישראלים
מומלצים
לכל האירועים >